מעגל ניכור - המסוכן לעתיד ישראל

מעגל הניכור האורתודוקסי-חילוני בישראל הוא טרגדיה המקרבת את ישראל למחוזות חשוכים ובמקום להאשים את האורתודוקסיה, על החילוניים לפעול. בלי להתבטל, ובלי להתבלבל.

במחקר עומק שביצעתי בקרב מובילי חינוך חילוניים פגשתי תופעה חוזרת פחות או יותר:  מורה בעלת השכלה ועושר תרבותי מזהה כי כל הסביבה שלה, כולל המורים, התלמידים , וגם בני משפחתה, ואפילו היא פה ושם, מתמודדים עם עניין מורכב:

1   –מזהים את "היהדות" עם דת, מנהגים ופרשנות אורתודוקסית – במודע או שלא במודע.

2 – מתקשים לתת תשובות בהירות וחדות מול טיעוני האורתודוקסים לפיהם חילוניות היא כלי ריק ואורתודוקסיה משמרת את הנכסים החשובים.   

3 – חשים עמוק בלב שיש להם עושר תרבותי וערכים טובים, ולכן משהו שקרי בטיעון האורתודוקסי    

4 – נבוכים בכל הרמות, ובכל מפגש (כולל דמיוני – פנימי)  עם הנרטיב האורתודוקסי ולכן בורחים ממנו, כמו גם מכל מה שמסמנת להם האורתודוכסיה כנכס בלעדי שלה– כמובן התלמוד אך גם התנ"ך, ועוד.  

סביר להניח כי התופעה הזו שפגשתי אצל אליטת המורים החילוניים נוכחת בעוצמה רבה יותר אצל מי שההתמצאות התרבותית שלהם נמוכה יותר, ותודעת הזהות שלהם מעומעמת יותר. לא צריך בשביל זה מחקר גדול – מספיק להקשיב לכל שיחה ברדיו או באולפני הטלוויזיה בישראל.   

יותר מטריד- התופעה הזו מעגלית- מזינה עצמה:  ככל שהניכור החילוני גדל, כך נמנעים חילוניים מעיסוק בזהותם ובכך מאפשרים לסיפור האורתודוקסי אודות זהותם לתפוס מקום נכבד יותר המרחיק אותם עוד יותר ממנו, ומזהותם.

כעת ננסה לתאר זאת באופן מורכב יותר.

ההקשר: העולם היהודי בתמורה מודרנית -  הזרם הרבני- ההלכתי,  ששלט בערך 200 שנים ביהדות אירופה התערער עם תנועת ההשכלה וכך נוצרה אופציה חופשית-חילונית שעלתה לארץ ישראל בלבוש לאומיות חדשה -ציונות.  

בישראל, מצאה עצמה הזהות הזו (חלקה סוציאליסטית בשעתו) די מהר מול שני נרטיבים שונים:

1 – האורתודוקסי האשכנזי המוכר מאירופה

2 – המסורתי בעל רקע טרום מודרני שהצטרף בהמוניו לחגיגה בלי קשר למציאות התודעתית של אירופה  (הדיכוטומית  - דתיות מול חילוניות) – וכך יוצא שהמסורתיות הרכה נקרעת בין הצדדים, ובחלקה מחזקת את הסיפור האורדתודוקסי.

מהו הסיפור האורתודוקסי, הנוכח בשיח הישראלי בכל פינה? תמציתו:  – הדת השמרנית מייצגת נאמנות לעם ומורשתו הכוללת את ההלכה כיסוד מכונן. זה מה ששמר על עם ישראל. לכן המודרנה והדמוקרטיה צריכות להתאים עצמן לכך, אחרת הן מאיימות על עצם קיומו של עם ישראל.

הנה בעל כורחם, ניצבים יהודים חילוניים מול המתח הזה – ובתוכו למעשה. הם נחלקים בערך לשלושה "גושים":

1 – אלה הדוחים לגמרי את הדתיות יחד עם כל סממני המסורת הקשורים אליה בתודעתם  - תודעתם אזרחית, עולמית, אוניברסאלית דמוקרטית.  מדובר באחוזים בודדים של חילוניים. נניח 5% מהם.

2 – גישה חיובית ליהדות אך באופן מעורפל יותר - כתרבות (גם ללא מודעות להגדרה זו).   אלה בעלי זיקה למסורת הנחגגת בעיקר בחיק המשפחה ובעלי יחס חיובי לזהותה התרבותית היהודית של ישראל באופן לאומי בעיקר אך לא רק.  נניח כי אלה במקרה הטוב כמחצית מהחילוניים.. ( ורבים מיהדות ארה"ב – אגב -ללא הלאומיות).  קבוצה זו דוחה את הנרטיב האורתודוכסי אך נעה בין אדישות למבוכה כלפיו. נשוב לכך.

3 – חילוניים מסורתיים  - אלה מאמצים לגמרי את הפרדיגמה האורתודוקסית (יהדות כדת) גם אם לא תמיד יצהירו על כך, ובכל מקרה מעדיפים חיים חופשיים ללא המסגרת הדתית. נניח כי אלה גם כמחצית החילוניים. לפי למ"ס כ 25% מהציבור היהודי בישראל - כולו.[1] 

מתוך מחקר PEW : מובן כי למשבר הזהות של ישראל קשר ישיר לעתיד הדמוקרטיה.

מעגל הניכור:

בפועל, חילוניים ישראליים מעצבים זהותם אל מול האורתודוכסיה. בכל שיח תקשורתי או מפגש חברתי – חילוניים נדרשים לתת תוקף לזהותם המתחדשת – מול מי שטוענים לשמירה על הדבר האמיתי  (ויש בכך יסוד של אמת – ככל שאורתודוקסיה משכנעת שהיא באמת -בצורתה הנוכחית – משקפת בדיוק את מה שהיה קודם. זה אמנם לא נכון אבל עשוי לשכנע – כי בימי הגלות נכחה סמכות רבנית והלכה..) . 

החידוש הלאומי-חילוני כולל בתוכו מגוון תחומים כמו: יחס לשפה, למקורות, למנהגים כולל מעגל החיים, מעגל השנה, הלבוש המוסיקה האמנות ועוד..   וכן -  למוסר, למשפחה, למדינה..   זה שינוי כולל!

מי שמחדש צריך להסביר לעם שלו, מדוע זה כן יהודי – וגם - מדוע זה דווקא טוב ליהודים (לחדש). אלה שתי שאלות קרובות אך שונות.

המפגש בין חילוניים לאורתודוקסים  מייצר יתרונות אך גם מבוכה:

יתרון: המפגש מחדד לחילוניים שהם חילוניים – יש זהות כזו והם צריכים להסביר אותה. במציאות של אדישות – זה פשוט לא מובן מאליו.  

מבוכה: חילוניים עומדים מול תביעה לתת מענה הולם למי שטוען כי בכל התחומים – החלופה שלו היא המקור, והיא ששמרה על עם ישראל ככזה..  כלומר – יש פה טענה לגבי הנאמנות הבסיסית ביותר לקיומו של עם ישראל כעם!  ודאגה זו -  משותפת לרוב מוחלט של היהודים. 

המעגל: חילוניים מזהים עוד ועוד נכסי תרבות כאורתודוקסיים – ונמענים מהם. משנה, תלמוד, שבת, חגים, ולאחרונה גם – תנ"ך – שהיה עד לפני כמה עשורים מעוז חילוני מובהק.  ככל שההתמצאות בנכסים פוחתת, כך ניתן מקום בתודעה – בשיח החברתי – לסיפור האורתודוקסי הנהנה מאוד להישאר לבד במגרש.  לאחרונה אפילו מגילת העצמאות נכנסה לקמפיין הבחירות של מפלגת ש"ס..  למה לא בעצם. 

ובכן- חילוניים גדושים יקרים, ושותפים הומניסטיים באשר הנכם - האתגר שלנו אמיתי, ומי שיטשטש אותו ימעל בעתידו של עם ישראל – על "פרשת דרכים" היסטורית (המקורית בהגותו של אחד העם).

שאלות המסגרת ששואל כל חילוני ישראלי: כיצד אני, בזהותי ואורחות חיי,  שומר על עתיד עם ישראל?  האם הערכים שלי יהודיים?  האם אני ממשיך דרך אותנטי של תרבות ישראל?  

לפעמים זה נשאל אחרת:  מהו האיזון הנכון בין המסורת לחידוש?  ובקרב אלה שאימצו את הפרדיגמה האורתודוקסית זה נשאל גם כך: מהו האיזון בין דמוקרטית ליהודית ?  (למרבה הצער רוב הפוליטיקאים החילוניים שם).

ההתייחסות הפדגוגית והציבורית צריכה לפעול בשני ערוצים: 

בלי להתבטל - השיח כולו טבול בתוך נרטיב אורתודוקסי, לכן לא ניתן להתעלם מכך:  מי שמבקש לעלות על מגרש המשחקים של מאבקי הזהות, ולטפח את הסיפר החילוני מוכרח להתייחס גם לטיעונים הקלאסיים של האורתודוקסיה, ולתת להם מענה מכבד – אך בהיר ולא מתבטל.

בלי להתבלבל - העוגנים החיוביים של החילוניות היהודית חייבים לעלות על המגרש, בחינוך ובכל שיחה בסלון תוך התאמתה למציאות אקטואלית.. ככל שנדרש.   זה מהלך עומק הכולל חשיפה לתמורות הזמן היהודי, התמצאות בהיסטוריה וגם הכרת דרכם הנפלאה של מיטב ערכי האמונה באדם – במרכזה של הגות ישראל. מסע יהודי שכולו פתיחות וזיקה למיטב תרבויות האדם סביבנו – ההשכלה המוסלמית והנאורות של אירופה. מסורת של התחדשות יהודית נהדרת.

קשה להפריז בחשיבות המאבק הזה. תוצאות פוליטיות מתבשלות במגרש הזהות. אסור להשאיר אותו ריק, ונוכל לנצח בו רק אם לא נתבטל ולא נתבלבל. אנחנו היהדות.

[1] בשנת 2011 - בקרב האוכלוסייה היהודית 8% הגדירו את עצמם חרדים, 12% – דתיים, 13% – מסורתיים- דתיים ,  25% – מסורתיים- לא כל כך דתיים ו- 42% – לא דתיים או חילוניים.  מתוך סקר חברתי למ"ס, 2011.