"בבאזל ייסדתי את מדינת היהודים" (לא מדינה יהודית).

מאת נועה קלי

בחזון הציוני היו זרמים רבים ושונים - הזרם המדיני שרצה אישור של אומות העולם להקמת בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל; הזרם הרוחני, שרצה התחדשות של היהדות כתרבות לאומית חילונית והומניסטית; הזרם הסוציאליסטי, שחלם על חברה של שיוויון מעמדי, זכויות עובדים ושיתוף במשאבים; הזרם המעשי, שעיקר מעייניו היה עליה, התיישבות ועבודת אדמה; הזרם הרוויזיוניסטי, ששאף לחברה המבוססת על ליברליזם כלכלי - כל אלו הוקמו על ידי אנשים חילונים, גם אם בתוך כל אחד מהזרמים הללו היו גם שומרי מצוות.

בנימין זאב הרצל

לצידם, היה גם זרם דתי. היו לו מספר גרסאות והיבטים, אבל כל זרמיו שיתפו פעולה עם הציונות המדינית, ורצו בחברה שמיישמת את ערכי היהדות, ומרחב שיהיה בו חופש דת ופולחן עבור מי שרוצה בכך, שניתן יהיה לבטא את היהדות במרחב הציבורי, ושלתורה יהיה בה מקום חשוב. חלקם ראו בציונות המדינית שלב בביאת המשיח, אבל לאף אחד מההוגים החשובים של ראשית הציונות הדתית (הרב ריינס, הרב מיימון, הראי"ה קוק, הרב צבי קלישר, הרב יהודה אלקלעי) לא היתה כוונה להפוך את החיים של כל יושבי הארץ היהודים לחיים המבוססים על ההלכה בנוסח האורתודוכסי (בוודאי לא בנוסח אורתודוכסי-לאומני-גזעני-מיזוגני).

עם השנים, הציונות הדתית הלכה והתקצנה (בעקבות גישתו של הרב צבי יהודה קוק - ראו מאמרו של אורן יהי שלום באתר זה). ואת הביטוי הקיצוני ביותר ניתן למצוא בדבריו של אבי מעוז, ראש מפלגת נעם (שעל היסודות הרוחניים-משיחיים-קיצוניים שלה, ועל תוכניתה לשינוי צביון החברה הישראלית אתם מוזמנים לקרוא בספרו המטלטל של יאיר נהוראי "המהפכה השלישית"): "היהדות של המדינה צריכה להיות מוכרת בכל פינה מפינות חייה. עליה להפוך להיות שיקול מרכזי הרבה יותר בסדרי החיים הלאומיים שלנו, כי הלא זה הדבר עבורו טרחנו כל כך. נחזק את דמותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית בכל התחומים. בכל המערכות הציבוריות, בפרהסיה הציבורית, אנחנו נדאג לכך שהזהות היהודית של המדינה תהיה ברורה, תהיה טבעית, תהיה פשוטה, תמלא את ליבותנו גאווה יהודית. על זה אנחנו נילחם".

(שו"ת בוואטסאפ עם תומכי מפלגת נעם, 2022)

זו אינה ולא היתה אף פעם עמדתה של הציונות הדתית, וזו בטח לא עמדתה של הציונות בכלל. הציונות לא שאפה להקים פה "מדינה יהודית" שאת "יהדותה" ינסחו האורתודוכסים הקיצוניים.

על פי השקפת העולם ההומניסטית-ליברלית "המדינה" היא לא ערך בפני עצמו. היא אמצעי למימוש זכויות האדם, בראש ובראשונה זכויות פרט כמו חירות ושיוויון, אך גם זכויות קהילתיות-לאומיות כמו הזכות להגדרה עצמית והזכות לביטוי תרבותי. לכן "מדינת היהודים" היא שם ספרו של הרצל. המדינה אותה חוזה הרצל היא לא מדינה עם "אופי" דתי או אפילו תרבותי. היא המדינה של היהודים. וכך מורה לנו הרצל בספרו (מדינת היהודים, תרגום מגרמנית מיכל ברקוביץ', הפרק: ממשלת הדת):

האם ניתן את כהני דתנו למשול בנו? לא! האמונה היא אמנם הקשר המאחד אותנו; אולם חפשים אנחנו בכח החכמות והמדעים. ועל כן נפר כל תחבולות כהנינו אשר יאמרו למשול עלינו, כי נדע לכלוא אותם בבתי מקדשי אל (בתי כנסת), כאשר נדע לאצור גם חיל צבאנו בבתי החילות (בסיסים צבאיים). חיל הצבא וכהני הדת שניהם כאחד נכבדים יהיו בעינינו, ככל הכבוד הגדול אשר ירחש לבנו אל משרות כהונתם, אשר עלינו לכבדן. אך בהנהגת עניני המדינה, אשר בכבודה יתימרו, אין להם כל עסק, לבל יביאו בה מבוכה מבית ומחוץ.

הרשות ביד כל איש להחזיק בדעותיו ובאמונת לבו, כשם שהלאומיות לא תחשב לאיש לחטאה. ואם יבואו בני דתות אחרות, או בני לאומים אחרים, לשבת בתוכנו, נכבדם כבוד גדול ומשפט אחד יהיה להם ולאזרחי הארץ.

כמה אירוני שהתנועה שהכי רחוקה מהשקפותיו של הרצל מעיזה לקרוא לעצמה "אם תרצו". אבל לאחינו שוחרי הדמוקרטיה - דתיים וחילוניים, ימין ושמאל - נחזור ונאמר: מדינת היהודים לא נועדה להיות "מדינה יהודית בנוסח האורתודוכסי", אבל מייסדיה מכל הזרמים בהחלט התכוונו לממש בה את מוסר הנביאים ולהיות אור לגויים. אם תרצו, אין זו אגדה.

***

מוזמנים ל"חילוניסט" באתר מכון הגות - חדשות, קטעי וידאו ואירועים קרובים

הצטרפת למובילים באתר מכון הגות? - נהדר.

כדי להשפיע כמה שיותר אנו מזמינים אותך לקדם את השיח הציבורי בקבוצת הפייסבוק "הגות - סיפור יהודי חילוני דמוקרטי"