אין מילה אחת בהמנון ישראל המבטאת פחד, חרדה, לא צורר ולא נקם, פשוט עם השואף לשוב למחוזות מולדותו מתוך התקווה.
הנה רשימת צוררי הדורות: פרעה, עמלק, המן, איזבלה ופרדיננד, חמלניצקי, סטלין, חוסייני, היטלר נסראללה. רוצים עוד? לא קשה למצוא נוספים.
בטח מכירים את הציטוט מתוך ההגדה לפסח שהפך לשיר עם עשרות לחנים:
"שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ
וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם"
כמה עצוב לחנך כך את ילדנו.
מקורות ישראל רווים במאבקים עקובים מדם. כיבוש הארץ בספר יהושע, ספר שופטים מלחמות בלתי פוסקות בגבולות, דוד המלך מרחיב את הממלכה במלחמות עקובות מדם, באחת מהן נפל מי שהוא שלח כדי לקחת את זוגתו.
ממלכת החשמונאים הוקמה בדם, מרד בר כוכבא הסתיים בדיכוי אלים ורצחני, פרעות ימי הביניים, פוגרומים מאורגנים יותר ופחות, כמובן השואה הגדולה, מלחמות ישראל והיום. חייבים לעצור לקחת אוויר אחרי סקירה נוראה כזו.
היום קמים עלינו לכלותינו שוב מכל הגבולות במלחמת התשה מורכבת וקשה ללא אופק מדיני ברור.
השלום הולך ומתרחק עד כמעט נמחק מהתודעה. איפה אנחנו בסיפור הזה?
הם עושים לנו. אנחנו קורבן. סביבנו צוררים משחר התהוותנו כעם ועד מחר בבוקר.
איך עוצרים את המכבש הנורא של שנאה עזה ורודפת? ומי יציל אותנו? אם נשוב למקור השיר נגלה כמובן שלא אחר מהקדוש ברוך הוא.
אז מה - צריך לחכות שיתעורר ויעשה מעשה? או אולי כדאי כמו קודמינו שהקימו את המדינה הזאת, שאנחנו נתעורר ונחולל שינוי בתועדתנו? פשוט נוקיע את התפיסה המשיחית של המתנה וציפיה לכוח עליון מושיע ונפעיל את ההיגיון והמחשבה לחולל שינוי במציאות חיינו.
מדינת ישראל נוסדה מתוך אופטימיות של קבוצת אנשים שהעזו לחלום ולעשות מעשה.
לפעול נגד הזרם של יהדות משיחית קפואה ועיקשת, לבניית מכנה משותף מניע לפעולה בהשראת תנועות לאומיות שנעורו בעמים שסבבו את קהילות ישראל.
המנון המדינה נושא מאין תפילה חילונית להתחדשות מתקווה.
היא שוכנת בלבב פנימה, בכל אחד ואחת מאתנו לא משנה מוצאו העדתי, מינו וממונו.
מי ששייך לעם ישראל, שוכנת בו תקווה לחדש את הקשר בן שנות אלפיים לשוב לירושלים ולהיות עם חופשי. זה הסיפור בקצרה.
אין מילה אחת בהמנון המבטאת פחד, חרדה, לא צורר ולא נקם, פשוט עם השואף לשוב למחוזות מולדותו מתוך התקווה.
שירים נוספים יבואו אחר כך ויבטאו כמיהה עזה לשלום, גם כשזה נראה מאוד רחוק, "עוד יש מפרש לבן באופק מול ענן שחור כהה, כל שנבקש לו יהי" כתבה נעמי שמר אחרי מלחמת יום כיפור, לא תאוות נקם, לא קמים עלינו לכלותנו, תקווה.
יבואו ימים טובים, יש כאן שאיפה לחיים, והם ימשיכו.
כאן שוכנת האחריות שלנו.
מה נכון לחזק ולטפח בתודעה שלנו, בחינוך ילדינו?
את מקורות השנאה של אלו שרוצים להשמידנו או את הכוח המניע שנעור מתוך הדורות הקודמים לנו בתקומה, בבניין, בכוח היצרני של ההיגיון והתבונה מתוך כמיהה לשלום ואחוות עמים.
אני חושב שבין השתיים הבחירה קלה.
היא מוכרחה להיות קלה.
עם כל הנכונות ההכרחית להגן על עצמנו, להגיב בעוצמה מול הקמים להורגנו. "מוכרחים להמשיך לנגן". לאחוז חזק באותה תקווה ולהשתחרר מתודעת נקם, רדיפה ושנאה.
לחזק את שריר האופטימיות מתוך התקווה, אם רק נרצה בכך- אין זו אגדה.
Comments