התהליכים כבר כאן. יש מי שיכנו זאת תחילת החורבן. הסיסמאות "שנאת חינם" ו"פילוג" – כבר נשלפות לאור הצלחתן הקודמת במריחת אחריות הקנאים, הסיקריים, בר כוכבא, רבי עקיבא ואחרים. הפעם אולי נעצור לפני? לשם כך חייבים להביט לאמת בעיניים:
הדמוקרטיה הישראלית בסכנה יחד עם החוסן הלאומי. בדלנות משיחית וסטגנציה מדינית מגבירים את הבידוד - בקרוב גם חרמות. לאחר משבר כלכלי עמוק, תמשיך ישראל להתמודד גם עם שיעור גדל של ילדים חרדים נטולי כלים להשתלבות מודרנית. ילדים שבפועל – לפי כל מחקר – מגלים גם את רמות הלאומנות הגדולות ביותר בצד טינה לדמוקרטיה. בוגרי חינוך במימון ממשלתי.
צביעת הסכסוך הישראלי-ערבי כמאבק דתי משפיעים במישרין על המתח הפנים אזרחי בישראל בין ערבים ליהודים. אם המאבק יהיה על "אל-אקצה" – החברה הערבית לא תוכל להמשיך את מגמות ההשתלבות. מתח כזה יהפוך לאסון חברתי בכל המישורים.
ככל שפחות טוב - ה"רילוקיישן" יתרחב. זה כדור שלג שעלול להיות מהיר ותוצאותיו הרסניות בכל תחום – כולל הבטחוני.
כל השסעים שתוארו עד כה קשורים באתגר האורתודוקסיה הישראלית. לא רק כמובן, אבל בעיקר.
אורתודוקסיה – בהכללה ראויה
אורתודוקסיה היא פרשנות דתית, מיעוט בקרב הישראלים – קל וחומר יהודי העולם. כל מחקר חברתי מצביע על הלימה מלאה בין "רמת דתיות" בישראל, ובין הפניית גב לדמוקרטיה, העדפת יתר ליהודים, שנאת זרים וכו'. אבל האמת שאין זו "רמת דתיות" באופן כללי – אלא רמת האורתודוקסיות. רוב הזרמים הדתיים אינם בסקאלה הזו כלל. אגב –מוסלמיות בקרב ערביי ישראל אף היא איננה קשורה עם לאומנות (ראו למשל מנסור עבאס).
האורתודוקסיה הישראלית צמחה לממדי השפעה עצומים – בחינוך ובפוליטיקה, לא בשל קסם משיכתה (תהליך החילון של ילדיה לא מבוטל) – אלא לאור תופעה חברתית שנכנה כאן "מעגל הניכור".
בתמצית, ככל שהאורתודוקסיה דומיננטית במגרש הזהות – כך נדמית תרבות ישראל בכללותה, בעיני הציבור הרחב, כאורתודוקסית – וכך גדל הניכור של חילוניים לא רק מערכי האורתודוקסיה, אלא גם מכל מה שלכאורה האורתודוקסיה מייצגת בשיח – כלומר עוד ועוד סמלי תרבות מרכזיים. זה תהליך המזין את עצמו: הריחוק החילוני נתפס בעיני האורתודוקסים כריק זהותי וסכנה לעתיד "היהדות" אותה הם בכנות נרתמים להציל.
כך גדל הקיטוב ובאופן אבסודרי שני הצדדים מאמצים השקפה דומה דווקא כלפי "היהדות" – כאילו זו תמיד הייתה שמרנית, בדלנית, לאומנית ואנטי דמוקרטית. רק שאלה מאמצים, ואלה מתרחקים.
מנהיגות צינית ולאומנית מרוויחה מהניכור ופשוט מתייגת "שמאל" כסכנה לכל מה שאנחנו. ובשמאל – שוד ושבר- מבוי סתום: האדם הוא יצור תרבותי שאיננו יכול להתנתק מזהות, שפה מורשת או בקיצור- "עם ישראל", "תנ"ך" , "חגים", "שבת" ועוד. אבל אלה כבר אורתודוקסים.
זו תמצית אסוננו. שדה הזהות הופקר - בשיח, בחינוך ובפוליטיקה.
אבל מאסון לאסון אולי יבינו חילוניים שהם עדיין הזרם הגדול – וחובתם לעלות על מגרש הזהות. בלי להתבלבל בחלומות על "אזרח העולם" ובלי להתבטל מול השיח האורתודוקסי – עלינו לצאת למסע אחראי של ניכוס מחדש, שיש בו התעניינות, חיבוק והתחדשות. כמו הדגל ומגילת העצמאות – כך גם את התנ"ך למשל שווה להניף, ולקרא בכל הכיכרות - "אנחנו היהדות".
Comentarios