סיפור על חשבון הקיבוצניקים. מכתב לרב שלמה רענן. בצירוף הסיפור שהופץ.

לכבוד הרב שלמה רענן,

שלום רב,

בשבועות האחרונים מופץ ברשתות החברתיות סיפור תמוה אודות אשה בשם "דפנה" מקיבוץ "רעים" אשר לכאורה חזרה מן השבי בעזה לאחר רצח כל משפחתה, ובמהלך הזוועות שעברה, גילתה את יהדותה – לאחר שבעצמה דחתה פרויקט בהובלתך, בקיבוצה, והנה כעת היא זו שמובילה את בית הכנסת בקיבוץ. 

הסיפור מופץ גם בקיבוצים בידי מי שזכו למימון ארגון "אילת השחר" בהובלתך. נראה כי הסיפור נתפר תוך הבלטה מכוונת של פועלך כמי ש"מבקש להביא הסברה לקיבוצים" – אף כי אינך מרואיין בו. 

בדקנו ולא הצלחנו לאתר כל תימוכין לסיפור - לרבות פרטיו, מעלליו או אף את עצם קיומה של אשה בשם "דפנה" או דומה לה. מדוע לא הוזכר שם משפחתה?   (מצ"ב הנוסח המופץ).

לכאורה בפנינו רמיה מכוונת – תוך ניצול האסון שפקד את עם ישראל וקיבוצי עוטף עזה  – לעשיית נפשות עבור גישה קנאית החותרת תחת יסודות הרעיון הציוני ותחת רוחם של הקיבוצים.

אותה "דפנה" מוצגת כקיבוצניקית דעתנית הרואה עצמה "ישראלית" עד שנוכח הזוועות שחוותה גילתה שהיא אינה "קולוניאליסטית" אלא יהודייה.  כך מוצגת לא רק ריקנותה של הקיבוצניקית, אלא נקשרת גישה משיחית לאומנית לסיפור  - כאילו רק גילוי יהדותה (האמיתית לכאורה) מסבירה את נוכחותה בקיבוץ, שלא לומר כל ארץ ישראל. אין ציונות, אין השכלה, אין אפשרות של גישה תרבותית למורשת.. רק שתי חלופות. האם זה המסר שמעבירים פעיליך בקיבוצים?

היכרות עם האופן בו אתה מציג את פעילות "איילת השחר" – באתר ובערוץ היוטיוב – מלמדים עד כמה הסיפור אינו מקרי, והדברים מקוממים לא פחות, כפי שנרחיב מיד, אך ראשית לכל,  ראוי כי תבהיר האם הסיפור שהופץ בידי פעילים הקשורים אתך קשור אליך? אמיתי? ומייצג את דרכך?   כמו כן, ראוי שתפרסם בקרב הציבור החילוני בקיבוצים, אשר בו אתה חפץ, את מכלול כוונותיך ופעילויותיך באופן שקוף וכן.

אנו מעוניינים לקדם שיח מקיף – על זהות יהודית חילונית, מכבדת ונטועה במורשת ישראל, שאינה קנאית ואינה מתבטלת לאור הקנאות.

וכעת לאתגר שמציבה פעילותך בקהילות שוחרי יהדות כתרבות פתוחה, עשירה, ומחויבת לערכים כמו אלה של מגילת העצמאות:

יובהר- אנו רוחשים כבוד רב למי שמבקשים דרך רוחנית כנה, כזו או אחרת, ועושים זאת בתום לב, ומתוך כבוד לדרכם של חברים בסביבתם ורוחה הדמוקרטית של ישראל. בית כנסת ביסודו (בימי רבי יהודה הנשיא למשל) שימש כמקום כינוס קהילתי חשוב, פתוח, מלא באמנות עדכנית, ואף ללא כל מחיצות.

נראה כי חברי הקיבוצים, ורוחם הסובלנית, מנוצלים כאן, תוך מצג שווא של הדדיות - לעשיית נפשות עבור דרך בדלנית צרה. ספק אם חברי הקהילות הללו מכירים כיצד אתה מציג את כוונותיך האמיתיות – לביטול זהותם היהודית – תרבותית - ליברלית. כל זאת תחת כותרות ראויות כמו "הבנה ורגישות זה לעולמו  של זה". כיצד זה שהנך מונה בגאווה את חדירתן של (200) "משפחות תורניות" לקיבוצים?

נראה כי הפעילות בקיבוצים משמשת לגיוס משאבים של ארגונך כאילו בלב "השומר הצעיר" חל שינוי – וזאת בהתעלם מן השינויים החברתיים וקליטת רבים שאינם בני התנועות המייסדות.

הקונספירציה שאתם מפיצים אודות "שמירתם" של בתי הכנסת בעוטף עזה זולה ומקוממת כל יהודי שוחר אמת – קל וחומר בת ובן של תנועת ההתיישבות וההשכלה הציונית – שגבורת חבריה עמדה למבחן נעלה ב 7 - באוקטובר.

כך למשל בסרטון שערכתם ופרסמתם בערוץ היוטיוב של "אילת השחר", נטען כי קיבוץ סופה "ניצל" בזכות ארון הקודש שהיה בקיבוץ, תוך השמטת העובדה כי משך 6 שעות חירפו נפשם חברי כיתת הכוננות בהגנה על הקיבוץ באירוע שהסתיים לבסוף ב 3 נרצחים.

האם אתה באמת מכבד את דרכם היהודית של החילוניים בקיבוצים – או רק את עצם הימצאם שם בתוך "ריק" הנשקף מכל ראיון שאתה מעניק לקהל התומכים שלך?

בראיון שאתה מציג בערוץ היוטיוב שלכם (מתוך ערוץ 14) אמרת "אני לא מכיר חילוניים – אני מכיר אנשים מפוחדים, אנשים שלא הייתה להם הזדמנות להכיר..." ובהמשך אתה משתמש ב"קירוב" כאשר חלק מהחילוניים אולי מפרשים זאת כקירוב בין חברים אלא שבציבור שלך מובן שהקירוב הוא לדרך צרה במיוחד של "לימוד תורה" ו"מצוות" – כמו שכתבה לך הרבנית קנייבסקי ז"ל  "מעלת קירוב אחינו".

ברוח זו מברך גם הרב יוסף, הראשון לציון, את פעילותך ומסביר- "ככה מכירים את התורה שלנו,  לומדים את ההלכות, את הגמרא שלנו " ומדגיש כי הדברים ברוח הרב יוסף האב  ש"אמר לאברכים... לא כולם יהיו בירושלים ובבני ברק.. לכו לקיבוצים ולמושבים..  וזה מה שעושים הארגון הזה – איילת השחר "

במסרים שאתה משדר לחילוניים ניכר כאילו באה לידי ביטוי הדדיות כנה - של מפגשי זהויות. האם אכן הדדיות?  האם בתכניות המפגשים שילבת גם מנהיגות חילונית שיכולה להציף ולו חלק ממה שכל ילד חילוני לומד בבית הספר – שירתה של רחל, לאה גולדברג או ביאליק?   כתביו של אחד העם (שאגב ראה עצמו פועל לאור משנת רמב"ם) והוגים ציוניים מרכזיים.. אולי גם הכרת גישותיהם של הוגים ליברליים המייצגים זרמים יהודיים בארה"ב כמו רנה קסין או מרדכי קפלן,  שלא לדבר על שיח להכרת הדרך להתבוננות מחודשת במקרא מאז חדשנותם של יהודים פורצי דרך כמו איבן עזרא, שפינוזה וחוקרים מודרניים? ואולי אף יעמדו על תרומת וותיקים כמו עזריה מן האדומים, או תלמידו המשכיל נחמן קרוכמל או הוגים ואמנים חילוניים – ענקי רוח וחכמי לב-  בני דורנו?

 אני בספק אם אתה מכיר חלק מהשמות – אך העולם הציוני- החילוני נטוע בתוך תנועת ההשכלה – וערכיה היהודיים הטובים.  כל לימוד רציני ו"הדדי" היה צריך לכלול לפחות כוונה שכזו.  אפשר אפילו להתחיל בשיחה על אודות שמות ילדים חילוניים, דרכם ניכרת גישתנו הפתוחה לתנ"ך כיצירה תרבותית נהדרת:  נמרוד, אלדד, או נעמה -  הם חלק מהנוף החילוני הטבעי שלנו, בניגוד לגישות צרות של "תורה" ומרחב צר של שמות קדושים. מה עם מגילת העצמאות – זה מניפסט יהודי אדיר שחתמו עליו כלל זרמי הציונות –   מי ש"הקשבה" ו "אחדות עם ישראל" באמת בליבו – מוכרח לעסוק גם בכך.

בברכה,

ד"ר אורן  יהי-שלום. רב חילוני.

יוזמת "אנחנו היהדות – נאבקים בקנאות"     

ציטוט מלא של הסיפור המופץ ברשתות אודות "דפנה" :

 לציון  השנה ל-7 באוקטובר, ערך דני ווייז ממגזין עמי 38 ראיונות שהתמקדו במאמצי השיקום של הקהילות הישראליות בעוטף עזה.  בין הראיונות שלו הוא נפגש עם אישה בשם דפנה מקיבוץ רעים. היא הייתה מנהלת התרבות של הקיבוץ והייתה ממארגני פסטיבל נובה.

בסיור בקיבוץ היא הראתה לו את ביתה החרוך ואת החדר שבו נמצאו אמה וילדיה, שירה ומאיר, נרצחים יחד.  היא הניצולה הבודדת של משפחתה.  וייז כותב שלאורך כל השיחה הוא חשב על ליל הבדולח ועל בתי הכנסת ההרוסים.  הוא שאל אותה אם המחבלים הרסו בתי כנסת כלשהם ביישובים שלאורך עוטף עזה.

דפנה מסרה בתגובה, "כמובן שלא. אף בית כנסת לא נפגע בכל 21 קיבוצי עזה".  חכם לא הבין, איך לא תקפו שום בית כנסת, שום ספר תורה לא נשרף?  היא הסבירה, "זה לא היה נס. איך הם יכולים לפגוע במשהו שלא קיים?" לרוב הקהילות לא היו בתי כנסת ייעודיים או פעילים.  דפנה, המשיכה והסבירה, "אם אתה רוצה להבין ביום שאחרי, אתה צריך להבין יום לפני."

וייז כותב:

 הרב שלמה רענן מנהל ארגון בשם איילת השחר המבקש להביא הסברה לקיבוצים לא דתיים. הוא הגה רעיון למשחק כדורסל בין בחורי ישיבות  לקיבוצניקים של רעים. המשחק היה אמור להתקיים בחול המועד, 2 באוקטובר, ימים ספורים לפני הטבח. דפנה הובילה את ביטול המשחק. מבחינתה, המשחק לא היה רק ​​תחרות ידידות; זה היה סוס טרויאני, דרך להשפעה דתית להתגנב לקיבוץ. "כעסתי," היא אמרה לי. "זה היה שערורייתי. לא היינו צריכים אנשים מבחוץ שיגידו לנו מיהו יהודי טוב", אמרה, שלפה את הטלפון שלה וגלילה בהודעות ישנות. היא הראתה לי את הטקסטים ששלחה לרב רענן, והזהירה אותו שלא להביא את שליחותו הדתית לפתחה. "בטל את המשחק הזה מיד", כתבה. "אם לא תעשה זאת, כולנו נחסום את הכניסה בגופנו." ברוח השלום, הרב רענן ביטל את המשחק.

אבל חמישה ימים לאחר מכן, הגיע הטבח. ממש מעבר לגבול, במנהרות עזה, מצאה את עצמה דפנה כבת ערובה, פנים אל פנים מול הכוחות שקרעו את עולמה. "אמרתי לשומר מבוגר בערבית, למה אתה מענה אותי? 20 שנה עשיתי תוכניות לערבים וליהודים. היהודים הם בני הדודים שלך". כשהתחננה בחושך לאיזו הכרה באנושיות המשותפת שלהם, היא נתקלה לא באמפתיה אלא בהדחה קרה.

 "את לא צאצא של איברהים! את לא יהודיה!" הוא ירק. "את קולוניאליסט אירופאי שגנב את אדמתנו! באותו רגע, אמרה דפנה, משהו נשבר. או אולי, משהו התחיל להיות מתוקן. ההאשמה פגעה בחוזקה. כמו רבים בתנועה הקיבוצית, דפנה בילתה את חייה. להגדיר את עצמה יותר כישראלית מאשר כיהודיה, ויותר מסורה לפיוס בין ערבים לישראלים מאשר לרפא את השסעים בין קבוצות שונות של יהודים.

הדת תמיד הייתה משנית לזהותה. אבל כעת, במעמקי המנהרה ההיא, לאחר שלוחמת יהדותה על ידי לוחם חמאס, היא חוותה משבר עצמי. "התחלתי לצרוח, אנה יהודיון, אנה יהודיון, אני יהודי אני יהודי!" השומרים עצרו אותה והדביקו את פיה. אבל עבור דפנה, השינוי הפנימי כבר התרחש. "בפעם הראשונה בחיי ראיתי את הנשמה שלי; ראיתי שאני יהודיה. "כל החיים שלי", הרהרה דפנה, "הייתי חלק מהקהילה הזו. לא ראינו את עצמנו כיהודים, במובן המסורתי. כשנסעתי לחו"ל ומישהו שאל אם אני יהודיה, הייתי מתקנת אותם. "לא, אני ישראלית"; הייתי אומרת.

אבל כשהוא קרא לי קולוניאליסט, זה פגע בי. הוא לא ראה בי יהודיה כי לא ראיתי את עצמי כיהודיה.

דפנה עצרה לרגע, עיניה נודדות על הנוף ההרוס. "בכל כפר ערבי יש מסגד. התנחלויות נוצריות בונות כנסיות. וכאן, אין לנו כלום. אין מה להגיד שאנחנו יהודים. ובאותו רגע, הבנו שאם אנחנו מתכוונים לבנות מחדש, אנחנו צריכים להחזיר את הזהות שלנו".  "אני אגיד לך", אמרה דפנה, "לקחתי על עצמי את פרויקט בית הכנסת החדש. כשנבנה מחדש, בית הכנסת שלנו יהיה המבנה הכי יפה בקיבוץ".

בשמחת תורה איבדה דפנה את משפחתה, אך היא מצאה את עצמה.  הם מתו, אבל זהותה היהודית נולדה.

...