אין כמו הפסוק הזה מפרשת נח (בראשית פרק ט פסוק ו) שמהדהד היום בתוך מציאות של מלחמה ואובדן. אם מישהו הרג אדם זה אומר שפגע באלוהות ולכן דינו למות על ידי אדם אחר. דין שחרץ את גורלו של הרוצח למות פגע בצלם האל כי נטל את חייו של הרוצח.
כשמגדירים אדם כטרוריסט או מחבל גוזרים את דינו למות כיוון שתפקידו לפגוע ולהרוג אנשים. זה גורר את האנושות למעגל דמים שלא ניתן לצאת ממנו. הרוצחים ירצחו הם יוצאו להורג וימשיכו לרצוח כי הם נלחמים עבור האל, זה הפירוש המילולי של "חיזבאללה".
מה אפשר לעשות אחרת? איך יוצאים מהמעגל הסגור של הציווי התנ"כי?
אולי כדאי לתקן את הפסוק. לתת לו פרשנות חדשה. לקדש את חיי האדם: "בצלם אלוהים עשה את האדם". ולהתנגד לשפיכות דמים. אולי במקום "שופך דם האדם באדם דמו ישפך", נכון לקבוע "שופך דם האדם פגע בצלם האל". זה מנטרל את ייעודה של אותה "מפלגת אלוהים" ג'יהאדיסטית.
מה דינו של אדם שפגע בצלם האל? לא בהכרח מיתה. אולי תיקון במשפט ומאסר?
איך מחזקים בעולמנו את כוחה של האלוהות?
מביאים אותה להגשמה בחיים. בקידוש הקיום על פני האדמה. במאבק כנגד נטילת חיי אדם מכל סוג שהוא. בניתוץ אלילי השנאה, ההסתה, הגזענות, של כל שונאי האדם למיניהם. אדם הוא אדם והוא בצלם האל. לכן אין לשפוך את דמו, לא בדין, לא בנקם, ולא בהשחתת צלמו.
אם נראה באויב מהצד השני בן אדם. זה יקשה עלינו את הלחימה ויעודד אותנו לשנוא את המלחמה. זה טמון בערכי היסוד של הצבא: "טוהר הנשק". זה טמון באמירה הפופוליסטית שאנחנו כל כך מתגאים בה: "הצבא המוסרי בעולם".
אז מה? פציפיזם בזמן מלחמה? זה יגזור את כולנו למיתה בידי מחבלים וטרוריסטים.
אז לא. זה לא הכיוון. בלית ברירה יש לצאת למלחמה כדי להכות באויב בעוצמה ולהכריע אותו כך שלא יהווה עוד איום על חיינו כפי שעושים יומם וליל מיטב לוחמינו הגיבורים שמסכנים את חייהם למען שלומנו. כאן נכנס תפקידו של הדרג המדיני שצריך להוביל את מהלכי המלחמה בצורה שקולה ומדודה מתוך שנאת מלחמה וחתירה להסכמים מדיניים עם כל שותף אפשרי. זה היה החזון של חוזה המדינה אבי "הציונות המדינית", שהתווה דרך להקמת מדינה באמצעות הסכמים מדיניים והכרה בינלאומית, גם כשזה היה נראה בלתי אפשרי אולי כמו היום מכאן תבע את האמירה שנעשתה לאתוס ציוני: "אם תרצו אין זו אגדה".
לא סתם הפסוק מופיע בפרשת נח אחרי החלטת האל למחות את העולם. את אותם יצורים שברא בצלמו ודמותו. במקום לנהוג מתוך חיבור לצלם האל הם פעלו בחמס - שחיתות וגזל ונדונו לכיליון.
הפרשות הראשונות של התורה מבוססות על מיתולוגיות קדומות שהיוו השראה לתרבויות רבות ושוחחו איתן. מוטיב דומה ניתן לזהות ב"עלילות גלגמש" של תרבויות מסופוטמיה. מיתולוגיות מטבען מבוססות על קידוד התנהגות מופלאה באלמנטים פנטסטיים כמו תיאור בריאת המאורות, גירוש מגן עדן ומבול שמחריב את העולם.
הקוד האתי בפסוק שמופיע אחרי שאלוהים מחה את האנושות פרט לנח ומשפחתו מחזיר אותנו ליסודות הבריאה – אדם נברא בצלם האל. לכן אסור להרוג. נוסיף גם לא לבזוז ולהשחית את האנושות ואת הטבע הסובב אותה.
את השיר" צלם אדם" כתב דן אלמגור לתוכנית הטלוויזיה המרכזית בראש השנה בימי האינתיפאדה הראשונה. שרו אותו באולפן שמעון ישראלי, דני ליטני, אלי גורנשטיין, נירה רבינוביץ', הראלה בר, גיל אלון ואחרים.
אלוף פיקוד המרכז, עמרם מצנע, שצפה בתוכנית, ביקש רשות לכלול אותו בתוכניתה של להקת פיקוד המרכז. הלהקה למדה את השיר ואף הקליטה אותו בתקליטי שדרים.
כשקצין חינוך בכיר שמע את השיר, נתן הוראה לנתץ את כל התקליטים. קצינת חינוך אמיצה, מיכל ויינברג, הצליחה להציל מן הפטיש שני תקליטים. גם אז לא היה קל להיות אנושי על מדים.
הנה השיר כאן בביצוע של "להקת פיקוד מרכז". אפשר לדמיין את הצבא המוסרי שלנו שר שיר כזה היום? בתרבות ה"חרבו דרבו" שנקלענו אליה?
המידע אודות השיר מתוך האתר: פרויקט בן יהודה:
https://www.youtube.com/watch?v=GD4S2BP3KFg
מוזמנים להצטרף לתפוצת הווטצאפ השקטה: אנחנו היהדות - נאבקים בקנאות
コメント